הבעל שם טוב חש כי מותו קרב. הוא קרא לכל תלמידיו ואמר להם: ’ כל חיי שימשתי כמתווך בין העולמות העליונים לעולם הזה. עתה משהגיע שעתי, עליכם לעשות זאת בעצמכם. אתם זוכרים את המקום ביער בו קראתי לאלוהים? עמדו שם ועשו כמוני: הדליקו את האש, אמרו את תפילותכם ואלוהים בא יבוא הדור הראשון שלאחר מות הבעל שם טוב, עשו כפי שנצטוו. הם זכרו את המקום ביער, הם זכרו איך להדליק את האש, הם זכרו את התפילה. ואלוהים ... בא הדור השני לעומת זאת שכח כיצד להדליק את האש בדרך שהבעל שם טוב לימד, אך הם זכרו את המקום ביער, וזכרו את התפילה. ואלוהים המשיך לבוא הדור השלישי לא ידע כיצד להדליק את האש, ושכח את המקום ביער, אך הם זכרו את התפילה ואלוהים המשיך לבוא ובדור הרביעי, שכחו כיצד להדליק את האש, המקום ביער לא היה ידוע, והתפילה עצמה נעלמה מזכרונם אך היה אדם אחד שזכר את הסיפור וסיפר אותו לכולם. ואלוהים ... עדיין בא
נערה אחת חלתה במחלה קשה. כאשר ניסתה לדבר, השתעלה. הייתה לה בעיה בחזה. עלו ממנו רחשים מוזרים מרפא זקן ששמו היה ביצת-אווז הגיע לביתה. הוא רכן והקשיב לבית החזה שלה. הוא הקשיב בתשומת לב מרובה ואז אמר לאנשים שהתאספו שם: "אני שומע שועלה פוסעת על גבי השלג הקפוא. היא עייפה, היא מותשת, היא מתנשמת בכבדות. היא גם צולעת במקצת. השועלה הזו מתנשפת. היא נמצאת במסע ארוך. ההילוך שלה נוקשה ומדי כמה צעדים היא מחליקה על השלג הקפוא. זה הרעש שאני שומע בתוך החזה של הנערה ... ."צייד אחד ששמע זאת אמר לנערה החולה: "אנחנו נביא את השועלה הזו אלייך ואז, בחברת ציידים נוספים יצא לדרך
גם במנעלי שלג הייתה ההליכה קשה, ולעתים קרובות מעד צייד זה או אחר. ובכל פעם שדבר כזה קרה היה המרפא מודיע לאנשים סביבו מה מתרחש אצל הציידים
.בחוץ עקבו הציידים אחרי השועלה עד רדת החשיכה. אז הם חנו והקימו מדורה כאשר נעצרו הציידים והקימו מדורה, גחן המרפא בכפר פעם נוספת מעל לחזה של הנערה. ואמר: "יהיה לה חום גבוה רוב שעות הלילה
בבוקר יצאו הציידים לדרך. כאשר ראו את השועלה במרחק אמר אחד הציידים: "אנחנו כל כך רעבים. נצטרך לאכול את השועלה כאשר נתפוס אותה
"לא" אמר צייד אחר, "הבטחנו להביא אותה חזרה אל הנערה" "?נוכל להביא לה את הפרווה" "!זה לא מספיק" הם יצאו שנית לדרך. השועלה הופיעה על קו האופק. היא המשיכה להתנהל בשלג כשהיא מועדת עליו לעתים הנערה בכפר בוודאי משתעלת עכשיו מאוד." אמר צייד אחד. כולם היו תמימי דעים אתו. הם חשו את דאגתם לנערה אך גם באותו יום לא עלה בידם לתפוס את השועלה. הציידים היו רעבים. הם לא הרגישו כל כך טוב. גם הם החלו להשתעל. ואז התחילו להופיע סביבם שועלים רבים על קו האופק. זה היה מבלבל. הדבר הקשה עליהם לדעת אחרי איזה שועלה לעקוב אחד הציידים אמר: "רוחו של ווינדיגו, הרוח הרעה, גורמת לנו להיות חולים וחלשים, ועכשיו כל הבלבול הזה מעשה ידיו של ווינדיגו בוהק השלג עיוור את הציידים שאימצו את עיניהם בהביטם על השועלים שמסביבם. הם התחילו לשוטט בכיוונים שונים והתרחקו איש מרעהו כל צייד נע לכיוון שועל אחר. כאשר הרפה מהם עיוורון השלג ראו הציידים שאחד מן החבורה נעדר! אז ידעו שעליהם למצוא את הווינדיגו
שוב יצאו הציידים לדרך. עכשיו הם ראו רק שועלה אחת. הם עקבו אחריה והפעם עלה בידם לתופסה. הם שאלו את השועלה: "האם את משרתת את ווינדיגו ? השועלה אמרה: "מדוע אתם עוקבים אחרי? הרגו אותי וגמרנו. אני עייפה ואני חולה בגלל שאינכם מניחים לי לצוד ולאכול. אינני יכולה לרוץ יותר ! צייד אחד אמר: "לא, אנחנו לא רוצים להרוג אותך. אנו זקוקים לך כדי לרפא מחלה של נערה אחת
באותו רגע שמעו קול מאחריהם ... הם הסתובבו - שום דבר ! אבל כאשר פנו שוב, הוא היה שם. הווינדיגו היה שם, במקום השועלה
הרחק מאחור, גחן המרפא מעל חזה של הנערה. ואמר: "הלב דופק מהר מאוד. הציידים מפחדים
המרפא ידע שעליו ללכת מיד אל הציידים לעזור להם. הוא עשה בקסמיו. והביא את עצמו אליהם בכוח הקסם שלו
כאשר הגיע לשם, עשה שוב בקסמיו, הוא יצר בשלג חור שאיבה שדפנותיו עשויים חלב. הווינדיגו נפל לתוכו. וליבו נמס ! אחרי זה הופיעה שוב השועלה. הציידים הביאו אותה איתם. המרפא שחזר גם הוא, אמר לנערה: "התיישבי והסתכלי איך השועלה הזו הולכת ! היא התיישבה והסתכלה
השועלה התחילה ללכת על השלג הקפוא. השועלה החליקה שוב ושוב על פני השלג החלק. היא התרחקה מן הכפר יותר ויותר. קול צעדיה נעשה עמום יותר ויותר וכך גם שיעולה של הנערה. כוחותיה של השועלה שבו אליה והיא החלה לרוץ .... אף אחת מהן, לא השועלה ולא הנערה, הרגישו יותר חולות. ככה הן ריפאו האחת את השניה
